מגדל חברה לבטוח בע"מ נ' נאפסו ואח'

החלטה

שכר העד בסך 350 ₪, ישולם בשלב זה על ידי התובעת ואתחשב בכך במועד פסק הדין.

ניתנה והודעה היום ט"ו אייר תש"ע, 29/04/2010 במעמד הנוכחים.

מיכל ברק נבו, שופטת

החלטה

שכר העד בסך 350 ₪, ישולם בשלב זה על ידי התובעת ואתחשב בכך במועד פסק הדין.

ניתנה והודעה היום ט"ו אייר תש"ע, 29/04/2010 במעמד הנוכחים.

מיכל ברק נבו, שופטת

פסק דין

התביעה שלפני מתייחסת לתאונה שארעה ביום 29.7.07 בעפולה.

המחלוקת העיקרית בתיק זה נוגעת לזהות הנהג ברכב התובעת, שכן לטענת הנתבעים – ברכב התובעת נהג נהג צעיר, בן 18, והפוליסה של התובעת מכסה נהג רק מעל גיל 21.

לטענת עדי התביעה, מי שנהג ברכב התובעת הוא מר מאיר בר-בוסקילה, שהיה כבן 39 במועד התאונה. לידו ישב מר אלי מזרחי. לטענת שני העדים הללו, הם היו בעפולה לצורך פגישה עם אדם בשם פרוספר בביטוח לאומי. לטענת שניהם המונית פגעה בהם מאחור כאשר היו בעצירה, או לפני מעבר חצייה, או ברמזור. לטענת שניהם, נהג המונית התנהג בגסות רוח לאחר התאונה. מר בוסקילה הוסיף בעדותו כי הנתבע 1 הוא ממוצא צ'רקסי, מכפר קמא, והדבר נודע לו בעת החלפת הפרטים.

לטענת הנתבע, הוא נסע בעפולה, רכב התובעת מסוג סובארו נסע לפניו. הסובארו בלמה לפתע ומר נאפסו (נהג המונית) בלם אף הוא אך לא הצליח להימנע מפגיעה קלה ברכב התובעת, מאחור, "פלסטיק בפלסטיק", כדבריו. לטענתו, ברכב היו שני אנשים שאיש מהם אינו העדים שנמצאים מטעם התובעת באולם. לדבריו, נהג ברכב נהג צעיר מאד, בן כ- 18. לצידו ישב צעיר אחר, קצת יותר מבוגר, ומי שמסר לו את הפרטים היה המבוגר יותר. לדבריו, את הפרטים שנמסרו לו במועד התאונה (שם הנהג ומספר טלפון) לא מסר לאיש, לרבות לא לבעל המונית חתוכאי, וההודעה היחידה שמסר היתה לאחר התאונה לאותו חתוכאי.

לטענת התובעת, לא זו בלבד שמי שנהג ברכב היה אותו בוסקילה, שהיה כבן 39, אלא שנהג המונית לא מסר הודעה על התאונה אלא שנה לאחר האירוע, והפועל היוצא הוא שלראשונה נודע לתובעת על הטענה כאילו נהג ברכב נהג צעיר שלא היה מורשה רק שנה לאחר התאונה. כאשר נודעה הטענה ערכה התובעת חקירה, לרבות באמצעות חוקר, שגבה את הודעת הנהג (ת/2). מחקירתה של התובעת עלה כי ברכב נהג נהג מורשה, ועל כן שילמה כדין. יותר מכך – אפילו היה ממש בטענת הנתבעים, הרי שהתובעת שלמה בתום לב, בטרם הועלתה טענה כלשהי, ועל הנתבעים להלין רק על עצמם בשל כך שלא נמסרה הודעה סמוך לאחר התאונה, ועל כך שהטענה לא עלתה קודם. נציג התובעת מוסיף כי לאור חלוף הזמן, קיימת סכנה ממשית שנהג המונית, הנתבע 1, אינו זוכר את הפרטים לאשורם.

לטענת הנתבעים, נהג ברכב התובעת נהג לא מורשה ולכן התובעת שלמה כמתנדבת. נוסף על כך, הנזק הנטען אינו הנזק שנגרם בתאונה.

לאחר ששמעתי את מר בוסקילה, שטען שנהג ברכב התובעת, את מר מזרחי שטען כי ישב לידו ומר נאפסו, הנתבע 1 אני קובעת כי אני מקבלת את טענת התובעת לפיה נהג ברכב נהג מורשה, ומכל מקום – התובעת נהגה בצורה סבירה וכדין כאשר שלמה למבוטחת את תגמולי הביטוח, מאחר שבעת התשלום לא היתה כל טענה כי אדם אחר נהג ברכב.

לאחר ששמעתי את שני עדי התביעה, הם ידעו לספר פרטים רלוונטיים לגבי התאונה. אף שלא זכרו אם עצרו לפני מעבר חציה או בגלל רמזור אדום, הם זכרו כי רכבם היה בעצירה והמונית פגעה בהם מאחור. על עובדה זו לא חולק גם נהג המונית. הם סיפרו פרטים לגבי האדם שהיו אמורים לפגוש (שניהם ציינו כי מדובר באדם בשם פרוספר), הם ספרו כי היתה להם פגישה בביטוח לאומי (אף כי מר בוסקילה זכר שהם היו אחרי הפגישה ואילו מזרחי זכרו שהם היו בדרכם לפגישה) ומר בוסקילה ציין כי בעת החלפת הפרטים נודע לו כי נהג המונית הוא צ'רקסי, מכפר קמא. עובדה זו אושרה בעדותו של נהג המונית, והיא אינה מופיעה בהודעתו (הכוונה להיותו צ'רקסי, שכן מקום מגוריו מופיע בהודעה). ידיעת פרט זה מוסיפה מימד של אמינות לגרסת מר בוסקילה. נוסף על כך, העובדה כי נהג המונית לא מסר כל הודעה שהיא בכתב במשך שנה, וכי לא מסר את פרטי הנהג שפגע בו לאיש, לרבות לא לבעל המונית, פוגעת אף היא באפשרות להסתמך על טענותיו, ויתכן שהוא מתבלבל בזהות הנהג, או בפרטי התאונה.

לפיכך אני קובעת כי בדין שלמה התובעת למבוטחתה, והיא זכאית לפיצוי בגין נזקיה עקב התאונה מאת הנתבעים.

באשר לנזק: נהג המונית טען בעלמא כי הפגיעה היתה קלה. רכב התובעת נבדק 3 ימים לאחר התאונה. מר בוסקילה ציין כי הבדלי הגבהים בין כלי הרכב גרמו לנזקים כפי שהם ועל כן אני קובעת שהטענה שהנזק הנתבע אינו הנזק שנגרם בתאונה לא הוכחה.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 12,309 ₪, כשסכום זה צמוד למדד מיום 16.108 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, הוצאות משפט, הכוללות אגרה בסך 337 ₪, שכר בטלת העדים כפי שנפסק וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 10% מפסק הדין שניתן + מע"מ כדין.

אם תדרש התובעת לשלם את המחצית השניה של האגרה, גם זו תשולם לה על ידי הנתבעים.